חה . זה הפרק האחרון . כבר שבועיים לא ביקרתי בבית חולים או ראיתי רופא. את התוצאות של הטיפול נדע סופית רק בעוד מספר חודשים (דצמבר)אחרי הPET SCAN אבל את הבליטה שלמדתי לחיות איתה כבר תקופה לא מרגישים יותר. היא איננה . הרופא אמר שהסבירות שסיימתי עם זה היא מאד גבוהה ואני לוקח את זה בשתי ידיים.
אני אמנם לא אוהב את הביטוי ״נלחמתי בסרטן וגברתי עליו״ זאת לא מלחמה.זאת התמודדות. ויש הבדל גדול בין השניים.
במלחמה יש מנצחים ומפסידים. התוצאה הסופית היא סך הכשלונות וההצלחות שלך בקרבות שהשתתפת בהם. במלחמה אתה משלם על טעויות ובדרך כלל אתה מכתיב את הקצב.
בהתמודדות אתה עושה את מיטב יכולתך בעוד שאתה מבין שלא הכל בשליטתך או באשמתך ומקווה שיהיה טוב.
אבל… אני בכל זאת עדיין מרגיש ישראלי מאצ׳ו ולכן אני בקלות נגרר לחיסול חשבונות ,מציאת אשמים ונקמות.
ועל כן החלטתי במערכה האחרונה לשתף את קהל הקוראים הנאמן במתכון פשוט (ואכזרי) לחיסול חשבונות עם סרטן . אומנם סרטן שכל אחד יכול להשיג בחנויות לא כמו שלי אבל לא לכל אחד יש מזל כמוני.
המצרכים :
2 סרטני דאנג׳ן מבושלים מראש (של קוסטקו) – Dungeness Crub
100 גרם חמאה איכותית
3 סרטים של קליפת לימון
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל
תבנית אלומיניום חדפעמית
מעשנה (מומלץ ביותר אם כי בטח לא בנמצא אצל כל אחד – אז תכניסו לתנור ומקווה שיצא לכם סבבה)
אופן ההכנה:
עם כל הלב ועם כל הזעם שצברתם בחודשים האחרונים לחייכם פרקו לחתיכות את הסרטן האומלל ותעבירו את תוכנו הלבנבן והטעים לתבנית. את שאר הסחלה תעיפו לכל הרוחות. שלא ישאר ממנו כל זכר.
גשו כעת להכנת החמאה:
המיסו את החמאה בסיר קטן וכשהיא רותחת כבו את האש והוסיפו את הסרטי לימון תנו ללימון לשבת בחמאה ולהתקרר קצת.
הוסיפו את המיץ לימון מלח ופלפל וערבבו.
עכשיו שפכו את התערובת בצורה אחידה על הסרטן ימח שמו וזכרו.
הכניסו את התבנית למעשנה בטמפרטורה של 250 מעלות פרנהייט (121 צלסיוז) עם חתיכות עץ תפוח לחצי שעה בערך.
כשזה יוצא זה הדבר הכי טעים שאכלתם לאחרונה. באחריות.
כמו שמירי רגב אמרה צריך להוציא את הסודני הזה מהגוף. ויפה שעה אחת קודם.
בשעה טובה, אחרי חודשיים של בדיקות והמתנות זה מתחיל – סוף סוף מגיעים לMONEY TIME. הטיפול.
אז כמו שכבר הצהרתי בפרקים הקודמים יש לנו עסק עם סרטנון (כזה עם קונכיה קטנה) ולא פול סייז כזה שמצריך כל מיני תרופות לוריד. הרופא כבר הצהיר בפני שהטיפול יתחיל ויגמר בסבב הקרנות נקודתיות ולא כימותרפיה.
המשמעות היא שתופעות הלוואי המוכרות של נשירת שיער ובחילות וכל זה לא על השולחן. אני עוד לא מוכן לאבד את הגבות הסבוכות שלי. לא בגיל 40 בכל אופן.
שוב הופנתי לרופא ה- 10,000, זה שמתמחה בהקרנות או RADIATION ONCOLOGY ( לא יודע למה באנגלית זה נשמע פי 10 יותר מקצועי) והוא מצידו מישש, הרגיש והחליט שהולכים להפציץ את הסודני בקרני רנטגן 17 פעם, 5 פעמים בשבוע עד שהוא יכנע ויעזוב את הדירת חדר שלו ליד ״גינת לוינסקי״ – המפשעה שלי.
כמובן שהוא גם אומר לי תחזור שבוע הבא למדידות כדי שנדע באיזו זוית להפציץ ואני שכבר מתורגל באיך להגיב לשאנטי של הרופאים פה עונה לו מיד שאני לא מחכה שבוע ויש לנו עוד יומיים עד הסופש אז …. מפה לשם הוא אומר לי תחזור עוד שעה ונעשה את זה.
היי טק, איך העולם התקדם בשנים האחרונות – אין דברים כאלו. המטרה של הסימולציה שהם עושים היא לדמות את מכשיר ההקרנות ולהכין אותי לטיפול יום יומי באותה זוית מדוייקת ובמינימום זמן. ככה גם הטיפול יהיה יותר יעיל ופחות פולשני וגם הם יתקתקו אותי ברבע שעה ויגבו על זה מהביטוח 2000$ לכל טיפול ( תכפילו ב 17 … כן זה המחיר – ראיתי).
אז אני נכנס לחדר CT גדול ומתבקש לוותר על המכנסיים והתחתונים … מממ…האחיות מתנצלות ואומרות שבדרך כלל יש טכנאי אבל הוא לא בא היום. אני לא מוצא בזה איזושהי בעיה.
נשכב על מזרון רך כזה שלאט לאט מקבל את הצורה של הרגליים שלי ואחר כך מתקשה כדי להוות תבנית מדוייקת של החלק גוף התחתון (זה ישמש אותי יום יום מעכשיו)
סטפאני, ג׳קי וכריסטינה (להלן האחיות שמעולם לא היו לי) עכשיו במשימה לדאוג שאני חס וחלילה לא יאבד את היכולת להתרבות ולמרות הסברים מפורטים שלי ששלושה ילדים זה יותר ממספיק ותכלס הייתי מעדיף שהן יסגרו לי את הפינה הן מתעקשות לעטוף את החלקים הרלוונטים במשהו מאסיבי מעופרת יצוקה (וקרה) שגם ילווה אותי מעתה ועד סוף הטיפולים.
עכשיו הן ממקמות אותי בהתאם לקרני לייזר שפרוסות בחדר ומצהירות שאחרי הצילום שבו הן יודאו עם הרופא שאני בזוית הנכונה הן יקעקעו אותי בשני נקודות קטנות שיהוו מזכרת לתמיד שבעזרתן הם ימקמו אותי באותה זוית כל טיפול. אני בתגובה אומר להן שזה ממש מעפן שאת טאטו הראשון שלי אני עושה במחלקה האונקולוגית ושאני מעדיף שאם הן כבר עושות לי אחד אז אם אפשר איזה פרח או צלב יפה כזה.
האחיות מרימות את העניים מהמפשעה שלי ואני אומר "סתם … אני יהודי,מה צלב" הן צוחקות ושואלות ״ אה , אתה יהודי?״ ואני עונה בעודי נזכר שאני לגמרי בלי תחתונים שם ״ כאילו לא ידעתם….״
נראה לי שבאותו הרגע נשבר הקרח והבנו גם האחיות וגם אני שמתפתחת פה ידידות מופלאה.
אחרי שעה וחצי של מדידות וצילומים שחררו אותי לדרכי. כמעט מתחילים.
יום אחרי הטאטו הראשון שלי התייצבתי אחר כבוד בחנות הקעקועים המקומית ועשיתי את זה. האחיות למחרת בטיפול הראשון שלי נקרעו מצחוק כשראו את זה ובתגובה הפתיעו אותי כשהשמיעו ברמקולים את red hot chili peppers בזמן הטיפול.
למחרת הגעתי לטיפול עם ערימה של קאפקייקס, והן בתגובה חיממו לי את המגן ביצים מהעופרת ודאגו לספר לי שהן לא עושות את זה לכל אחד.
מה שעוד סטפאני אמרה זה שהקדמתי ביום כי רק מחר זה היומולדת שלה – אני לא נשארתי חייב והכרזתי שמחר יש לי בכלל הפתעה אחרת והעוגות לא קשורות. זה סתם פינוק ממני.
למחרת הגעתי עם בלונים, כרטיס ברכה וסיכה לחלוק.
עכשיו אני לגמרי החולה המועדף עליהן. וגם אני מקבל חיבוק אחרי ולפני כל טיפול. תכלס זה לא קשה, כולם שם זקנים גמורים ורק אני בר המזל לקבל את כל האושר הזה בגיל 40.
הטיפולים לא כואבים, ולא משאירים סימן – או איך שהרופא אמר בפעם האחרונה שפגשתי אותו "עוד מוקדם מידי" . נשאר עוד שבוע וקצת ואני מסיים אותם כך שאני מקווה שלא יגיעו . אבל גם אם כן זה מקומי ויסתכם עם גירוי בעור שמשחה יכולה לפתור.
מה שכן זה מעייף, לפני שהתחלנו אחת מתופעות הלואי שקראתי עליהן זה עייפות וצחקתי על זה שבטוח יהיה לי מזה (מי לא לוקח את זה בשתי ידיים) , הרי זה כרטיס חופשי לישון בזמן שיש עוד דברים בעולם שצריכים את תשומת לבך – ראה ערך : ילדים, עבודה … וכו.
את העבודה ניטרלתי והחלטתי לחזור אחרי שזה נגמר – אין לי סבלנות ואני עייף מידי לשבת במשרד או לדבר עם לקוחות כרגע. התמזל מזלי וקיבלתי את כל התמיכה שאני צריך מהעבודה.
ילדים – זה כבר סיפור אחר. מתמודדים . בכיף. הם חמודים סך הכל. ויום אחד הם יקראו את זה ויבינו איזה מקסים אבא שלהם. וגם אני ישן צהריים איזה שעתיים כל יום אז אני ממש לא מתלונן.
תודה אהובתי.
אז הטיפול עובד – הקרניים האלו הורגות את החרא הקטן הזה. הנפיחות שיום יום הייתי ממשש ומודא שהיא לא זזה לשום מקום נעלמה. יקח עוד שבוע שבועיים לסיים עם זה אבל נראה שאני בכיוון הנכון ללא ספק. כמו שהרגשתי בפנים עמוק שזה משהו לא נורמאלי לפני כמה חודשים עוד לפני שאמרו לי בכלל מה זה – ככה אני מרגיש שהוא עזב.
אני נשבע לכם שלא התכוונתי ליצר דרמה. וגם לא שמתי לב בכלל שאני מייצר אחת. אולי המבול טקסטים והתגובות גרמו לי להבין מה עשיתי. העורך שלי (אם היה לי אחד) היה גאה מאד על הטריק הספרותי המתוחכם שבו אני משאיר את תוצאות הבדיקה האחרונה מעורפלות. ולא רק מעורפלות גם מאד דרמטיות הרי זה או שיש לך סרטן בשלב 1 שתכלס בקושי שווה את הבלוג שנכתב עליו או משהו בעצמות שאלוהים רק יודעת איך יוצאים ממנו.
אני ממשיך בקו הזה.
הדוקטור שלי אמר שתוך שבוע יגיעו תשובות. אני שוב עושה את אותה טעות ומקטלג את המצב בתור משהו שצריך להתעלם ממנו מעכשיו ועד יום שישי הבא (ב 3:30 אחר הצהריים).
אז אני הולך לעבודה ומעביר את הזמן בנסיון פתאטי לחזור לשגרה. זה עובד בדיוק ליומיים. אחרי יומיים אני מבין שעדיף בבית. ואת שאר השבוע אני מעביר בספירת הדקות. ויש לא מעט.
יום רביעי. ערב של פוקר. בדרך כלל אני מאלו שב 1 בלילה מתקפל לביתי כדי לא להחריב לחלוטין את יום המחרת. הפעם אני משחק עד 3 בבוקר, מזל שלא הפסדתי באותו ערב זה היה יכול לעלות לי ביוקר.
לילה ויום מתערבבים והשבוע עובר .לאט לאט.
יום שישי בבוקר. יש לי רק עוד 7.5 שעות להעביר עד הפגישה עם הרופא. אבל איך מעבירים 7.5 שעות?
רעיון מבריק – סרט בקולנוע. בום, שעתיים וחצי אני יכול למחוק בלי לשים לב.מתייעץ עם אהובתי ומזמין כרטיס אחד לסרט אקשן מלא אפקטים שלגמרי יכול לעשות את העבודה (משימה בלתי אפשרית אם אתם מתעקשים לדעת).
אני מזמין כרטיס דרך הטלפון, מוריד ילדה אצל חברה ונוסע לבית הקולנוע. יש לי עוד שעה ככה להעביר עד הסרט אבל זה בסדר – אולי אחטוף משהו לאכול או סתם אסתובב באיזה חנות.
11 בבוקר – טלפון (בעודי מחנה את מכוניתי בחניון הקולנוע):
״ תשמע מר רון קשאני. זוכר שקבענו לך פגישה היום ב 15:30 עם הדוקטור ? ״
(אם אני זוכר ? תגיד אתה נורמאלי?)
״ אז לדוקטור שלך יש בעיה היום במשפחה, משהו אישי והוא לא מגיע לעבודה אז התור שלך נדחה ליום שני, עמך הסליחה״
(סליחחחחחח?)
עכשיו קצת רקע מאתמול:
יש לי ערוץ תקשורת עם המרפאה, אני יכול לשלוח להם אימייל פנימי דרך אפליקציה באייפון והם עונים בזמנם החופשי. אתמול כמובן שלחתי להם הודעה כדי לדעת אם התוצאות הגיעו והתשובה לא איחרה לבוא – כן, התשובות הגיעו אבל אין מצב שנשלח לך אותם, תדבר עם הרופא מחר.
אררררר… מעצבן אבל לגיטימי לחכות 24 שעות.
חזרה לשיחה .
אני עונה בנחמדות לאדם המסכן בצד השני של הקו שאני מאד מעריך את זה שהוא מעדכן אותי אבל ״אין מצצצצצצבבבבבב״
הנה הישראלי שבי יוצא החוצה.
אני מסביר לו שאני מחכה לתשובה של בדיקה חשובה ואני לא מתכון לחכות עוד סופשבוע ובטח לא כשאני יודע שזה יושב שם ומחכה על המחשבים שלכם.
אני מסביר לו בעדינות שאני הולך לחכות עכשיו בסבלנות שעתיים ואם אני לא מקבל תשובה אני נוסע לקליניקה ויושב שם בלובי עד שהם מואילים בטובם ומבשרים לי את התוצאות. רציתי להגיד שאני מביא איתי אוהל גם אבל אני לא בפתח תקוה. אז ויתרתי.
הוא עונה באמריקאית – אני אבדוק מה אפשר לעשות ומנתק.
את הסרט אני כבר לא אראה היום – יש לי סרט משלי. זה יספיק לעת עתה. נוסע חזרה הביתה עצבני.
עוברות להם שעה וארבעים וחמש דקות בדיוק ואני נכנס לאוטו לעשות את דרכי לבית החולים. מדמיין בראש איך אני מסביר להם בקבלה שאני לא זז מפה עד שמשחררים את התוצאות ומתאמן על ארשת הפנים שלי שתראה אמינה.
מגיע לחניה של בית החולים ובתיאום מהסרטים הטלפון מצלצל מהמרפאה של הדוקטור. על הקו אחות רחמניה שמתנצלת באמריקאית על הביטול של התור במשך כמה שניות שמרגישות כמו נצח.
היא גם אומרת שהתור שלי ביום שני יתבצע כמתוכנן אבל גם בשיא הנונשלנטיות אומרת שהיא דיברה עם הדוקטור והוא הרשה לה לעדכן אותי שהבדיקה יצאה שלילית וכל התאים ההם שלקחו לי מהתחת ביום שישי נראים סבבה ובקיצור צא מהסרט שלך. הכל טוב.
אבן אחרונה יורדת מהלב. זהו סיימתי את כל הבדיקות. יש לי סרטן שלב 1 וזה לא כזה נורא. זה נשמע כמו שפעת עכשיו. כמה טיפולי הקרנות וזה מאחורי.
רק כוח הם מבינים אלו.
הבטחתי שזה קצר. אז זהו להיום – סופשבוע נעים .יש לי זיכוי לסרט של טום קרוז אם מישהו מעונין.
לספר למישהו שיש לך סרטן – מסתבר שזה דורש קצת מיומנות. זה היה נראה לי פשוט בהתחלה אבל במבט לאחור הייתי ממש גרוע בזה.
ההבנה שהגיע הזמן לספר למשפחה וחברים קרובים הגיע כשעוד הייתי בטוח שאני הולך לקצר את השהות שלי בישראל עוד לפני שנודע לי שאני חי בסרט ועד שאני אקבל את הדיאגנוזה הסופית יעברו קצת יותר משבועיים ותכלס אין שום סיבה לחזור לעשות את שאר הבדיקות לפני.
אז כשהחלטתי שאני לא שומר את זה רק לעצמי ולאהובתי ניגשתי לדבר האמתי לספר למשפחה ולחלק מהחברים.
אז אם אתם שואלים כמה הייתי גרוע בזה? ממש גרוע .
עד כדי כך שחלק מהקהל שלי פספס לחלוטין את הפואנטה. במסגרת הניסיונות שלי ליפות את המציאות ולתת גוון סופר אופטימי למצב הביש אליו נקלעתי נמנעתי להשתמש במילים שמתארות באופן ישיר את מהות הבעיה . מילים כמו לימפומה וסרטן היו נשארות אצלי במוח ובמקומם יצאו לי דברים עקומים לחלוטין כמו . יש לי נפיחות ברגל, משהו שצריך לטפל בו וכו׳
ל״מזלי״ האינטנסיביות של הביקור שלנו בישראל גרמה לי לפגוש עוד ועוד בני משפחה וחברים ולהתאמן עליהם. ניסיתי כל מידי דברים עד שמצאתי את הנוסחה שעובדת ואותה לקחתי הלאה ואף שיפרתי אותה כל פעם קצת.
בשלב מאד מוקדם הרגשתי לגמרי כאילו אני מחלק הזמנות לחתונה. המנהג הישראלי משהו לחלק הזמנות ביד לאורחים תפס גם פה. הרגשתי בהרבה מקרים שאני צריך למסור את חדשות המרגשות פייס טו פייס. נשמע עקום אבל זה מה שקרה .
אחרי שהשתפשפתי ולמדתי על בשרי שאם לא קוראים לילד בשמו מפספסים את כל המטרה וקצת השתעממתי מפורמט המעולה שרקחתי הרשיתי לעצמי לצאת קצת מגבולות התסריט. אני יודע שזה גועלי לפעמים אבל מותר לי כי יש לי סרטן.
דוגמאות לחוסר רגישות של הפציינט:
להודיע לחבר טוב שיש לך סרטן ביומולדת שלו כשהוא אוכל אבטיח בים ועף על החיים.
לענות למישהו שמחמיא לך שרזית – ככה זה שיש לך סרטן .
להודיע לקבוצה מצומצמת של חברים טובים בטקסט בווטצאפ שיש לך סרטן.
בטוח שיש עוד ששכחתי אבל אני בטוח שקלטתם את הפואנטה. אני סתם דפוק.
מי שקורא את זה ומזהה את הסיטואציה – אלף סליחות, למרות שהייתי עושה את זה שוב כי זה שובר קצת את שיגרה. וגם קצת כיף לראות את הפרצוף שלכם מתעוות. חחחח….
למי שממש מעצבן אותי ומודה זה לא קרה עדיין אני מחזיק באמתחתי בנק של מילים שיכולות להפיל אדם ממוצע מהכיסא. מסתבר שלאנשים יש פחד מהמילים האלו ואני רואה את זה מיד בפנים שלהם כשאני משתמש בהם מידי פעם. אם אתם רוצים לנסות על עצמכם תשבו מול מראה ותקראו את המילים הבאות לעצמכם בקול ותראו בעצמכם:
סרטן
לימפומה
הודג׳קינס
לוקמיה
ביופסיה
אונקולוג
הקרנות
כימותרפיה
פרוגנוזה
וכו וכו וכו׳
אני משתדל לא לשלב בשיחה יותר משתיים שלוש מילים מהבנק שלי כדי לא לגרום לטראומה קשה בצד השני. מצד שני על תתעסקו איתי.
אז אחרי שסיימתי להציג לכם את החלק האומנותי אולי לטובת הסיפור ושמירה על רצף נעדכן במה קרה או קורה בשבוע האחרון בקצרה.
טסנו חזרה לארצות הברית נפרדנו מכולם ואני מוכרח להודות שכמה שהתגעגעתי לישראל אני הפעם יותר ממאושר לטוס חזרה. הודיעו לי שאני לא חייב למהר וזה בסדר לא לעלות על המטוס מיד כי הלימפומה שלי גדלה לאט לאט ולא יקרה כלום אם אחכה שבוע שבועיים. אז החלטתי לשים הכל בהמתנה ולהנות מהחופש ופשוט להתעלם מהמצב החדש.
הפתעה – זה לא עובד. זה לא שלא נהנתי. פשוט כל הדבר הזה כל כך עמוק בתוך הראש שאי אפשר לשים את זה ב HOLD.
קבעתי את הבדיקות שלי מיד עם הנחיתה – כאילו יום אחרי, לא צריך להיות היסטרים.
הבדיקה הראשונה והקלה מבין השניים היא PET CT, והיא מאד חשובה כדי לקבוע איזה שלב אני עם החרא הזה. בטח שמעתם על STAGES של סרטן (1,2,3,4) והבדיקה הזאת תשפוך אור על המצב וכמה שהיא בדיקה קלה ה 24 שעות שאני מחכה לתשובה הם לא אנושיים. מזל שזה רק 24 שעות.
אז איך זה הולך?
מזריקים לי חומר רדיואקטיבי לוריד ואחר כך שוט של סוכר (גם לוריד) מחכים שעה בחושך שהאטומים הזוהרים יגיעו לכל קצוות תבל ומצלמים אותי במכונה ענקית. מסתבר שסרטן זאת חיה שאוהבת מאד סוכר רדיואקטיבי. אז אם יש משהו איפשהו זה ינצנץ בצילום. ככה פשוט. כל מה שאני מבקש זה שהניצנוץ יהיה רק במקום שבו אני מצפה לו ולא בעוד מקומות.
שכבתי לי בשקט 30 דקות בעוד המכונה סורקת אותי ביסודיות, משעמם לאללה ואי אפשר אפילו לגרד באף.
אבל גם זה עבר ושיחררו אותי לדרכי שמח וטוב לב להעביר את ה 24 שעות הקרובות במחשבות מה יהיו התוצאות. כמה פעמים שעברתי את שלב ההמתנה הזה עדיין אני באותו הלופ. נא בין אופטימיות חסרת אחריות לדיכאון חרדתי כמו רכבת הרים בדיסנילנד.
הגיע מחר סוף סוף. אני ואהובתי (ותינוק בן 10 חודשים) שהפעם לא ויתרה לי והתעקשה להגיע מתייצבים לפגישת הכרות עם האונקולוג + בדיקה נוספת + לשמוע מה התוצאות של הבדיקה של אתמול.
מגיעים לקליניקה שלו במאונטיין ויו בבית חולים מפואר ומחכים שם בקבלה איזה 40 דקות משמימות. כשהוא סוף סוף מקבל אותנו אני נחרד לגלות כמה אני זקן כי האונקולוג המלומד נראה כמו ילד בן 14 שסיים יסודי לא מכבר. אני משלים עם העובדה הזאת מהר כי נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.
יש לי עוד בעיה עם הרופא הזה. אני לא יודע לבטא את שמו DR NGUYEN , שאלתי בקבלה חמש פעמים וזה עדין לא נקלט. לא משמיעים את ה N ועוד משהו שלא הבנתי. לא משנה. נקרא לו דוקטור.
הדוקטור ניגש ישר לתוצאות של ה CT ומעלה את התמונות על המסך. התוצאות כמו שציפינו. רואים את הפושע בבירור שם במקום שהוא אמור להיות ובשום מקום אחר. נשימה אחת גדולה לרווחה. אנחנו בכיוון להכריז על סרטן STAGE 1. רק עוד בדיקה אחד וזהו.
עכשיו הוא מכריז נעשה לך ביופסיה של מח עצם – כדי לודא שהסרטן החביב שלך לא חדר לך לעצמות. גם זה יקח שבוע עד שיגיעו התוצאות אז תזדיין בסבלנות.
אני מפציץ אותו בשאלות וגם אהובתי והוא עונה בסבלנות. אני מאד מתעניין אם העובדה שהוא הולך לקדוח לי מחט ארוכה לתוך עצם האגן ולשאוב את הבפנוכו תמנע ממני לשחק כדורגל עוד יומיים והוא טוען שלא. נשמע לא הגיוני אבל זאת משימת חיי כרגע – להגיע לכדורגל).
לאחר סבב השאלות נפרדים מאהובתי שיוצאת לטיול בחוץ והדוקטור והאחות מכינים את המחט האימתנית לדקור לי את התחת.
חמש עשרה דקות של כיף, לא כואב במיוחד אבל לא תענוג גדול. במיוחד הרעש של המקדח והתודעה שמאותתת לך שהקדיחה שאתה שומע היא לתוך האגן שלך. אאוץ׳
הדוקטור מסיים לחלל אותי מוציא את המחט ומסתכל על הדגימה וחוכך בדעתו אם זה מספיק. אני מתפלל שכן.
מספיק – תודה לאל. עכשיו תנוח רבע שעה וטוס מפה תחזור עוד שבוע. אל תתרחץ יום אחד ושב על התחת. אחר כך מצידי תעשה מה שבא לך.
אני מקבל חזרה את אהובתי לחדר ומודה לה שבאה איתי ושלא תקשיב לי יותר כשאני אומר לה שלא צריך שתבוא איתי כי זה ממש כיף לראות אותה אחרי כזאת חוויה. אני מדדה החוצה מהמרפאה. מרגיש שרצתי לפחות מרתון.
כמו בכל סיפור בלשי טוב הדמות הקרימינאלית לא נחשפת בפרקים הראשונים. מסתבר שככה זה עם לימפומה. ועוד יותר מסתבר שאף רופא לא ימליץ לי על טיפול ואפילו לא על המשך בדיקות לפני שיוברר מעל כל ספק איזה סוג קרימינאלי הסרטן שלי (שמעתי שאנשים נותנים לו שם לפעמים – אולי בהמשך, נשמע לי די מפגר לקרוא לו סרטי או משהו).
אז במה מדובר? האם מדובר בראש משפחת פשע או איזה דג רקק. משבית שמחות או כזה שרק בא לגבות דמי חסות וללכת?
השבועיים האלו שבהם אני מחכה לתשובה הזאת הם ללא ספק השבועיים הקשים בחיי (בפער רב אחרי השבועיים של השמירות מתקנים בפלמחים בסדיר).
אז מיד אחרי שהתאפסתי על עצמי והגעתי הביתה מהשדה תעופה אני משחזר כמובן בראש את השיחה ההזויה עם הרופאה שלי ( היא דרך אגב קפריסאית במקור וממש חמודה – לא קשור לכלום, אבל זה בטח יגרום לכם להתחבר לאישיות הכובשת שלה) ונזכר שהיא טענה שמדובר בסוג מסוים של לימפומה שהטיפול בו הוא פשוט והסטטיסטיקה לטובתי.
הבעיה: לא זוכר מה שהיא אמרה, הייתי במטוס מוקף ב 400 איש וגם זה הרבה מילים באנגלית שאין מצב שאני אזכור. אני רק זוכר שהיא אמרה הודג׳קינס כאמור שזה הסבבה של הלימפומות, כשזה לא הודג׳קינס זה קצת בעיה.
הפתרון: יש את הסלולרי של דוקטור איקוסי עכשיו – ואני אשתמש בו מעכשיו כדי לסמס לה מתי שבא לי. טעות שלך נשמה. לא היית חייבת.
אז אני מסמס לה תוך כדי התנצלות וללא כל נסיון להסתיר את ההיסטריה:
אז היא שולחת לי את השם (תכף נדבר על מה זה) אבל אומרת שזה לא 100% כי היא לא קיבלה את הדוח הפתולוגי המלא וזה יקח עוד יום יומיים.
סליח? יום יומיים ? מה אני אמור לעשות יום יומיים ?
השהות שלנו בישראל עכשיו הופכת למן רעש רקע בהמתנה הנוראית הזאת לדיאגנוזה. ימים ללא שינה והתכתבויות הלוך חזור עם הרופאה ושיחות מידי פעם בשעות מפגרות ברחובות תל אביב כשאחרי כל שיחה אני מוצא את עצמי משוטט ב 2 או 3 בלילה באיזור רוטשילד כמו איזה סהרורי כדי להוריד את אדרנלין. אחרי כל שיחה אני מרגיש כאילו רצתי מרתון. כל סמס שמתקבל מוריד לי את הלב לתחתונים.
מצאתי אפילו בר מקומי קטן (דודו בר) בנחלת בנימין שפתוח עד השעות הקטנות של הלילה שהגיש לי את השליש בירה שכמה פעמים הייתי ממש זקוק לו כדי לבלוע את הגלולה המרה. כוס בירה לבד על ספסל בתל אביב זה עצוב קצת אבל זה בדיוק מה שהייתי צריך.
לספר למישהו חוץ מאהובתי? לא מרגיש עדיין שאני מוכן לזה. אני יודע שזה יקרה בקרוב כי בראש שלי אני עוד כמה ימים טס מפה להמשך בדיקות (משום מה אני חי במין סרט שזה באמת יום יומיים), אני גם יודע שאני לא בדיוק מהאנשים ששומרים כזה דבר לעצמם – לראיה הבלוג שאתם קוראים עכשיו אבל עוד לא. צריך לחשוב על אסטרטגיה איך מנגישים את זה לציבור (והציבור כרגע זה ההורים והמשפחה – הם הראשונים הרי שזכאים לקבל עדכון).
עברו להם יומיים בעצלתיים ואני שוב ממשיך בהצקות שלי לרופאה – היא מצידה ממשיכה להפגין סימפטיה מעצבנת וחוסר יעילות משווע בלקדם את העיניין (לא באשמתה כמובן).
אז רק הסבר קטן למי שלא מבין איך זה עובד (כולל אותי עד לא מזמן), מסתבר שהחתיכות לימפה שקצרו ממני בביופסיה עוברות עכשיו לתוך סליידים ואז איזה מומחה מסתכל תחת המיקרוסקופ ורואה את סידור התאים ואז באה לו ההארה שזה הלימפומה שיש לי. ממש ככה.
חוץ מזה הם עושים עוד בדיקות שבהם הם צובעים תאים ומנסים לאתר את החברה הבעייתים וזה כבר יותר מורכב אבל משלים את התמונה. כמסיימים את זה יש דיאגנוזה.
אז באחת משיחות הלילה שלי עם הרופאה התברר לי שמשהו לא מסתדר להם שם בין מה שהם רואים לבדיקת התאים המדוברת. יש להם כיוון אבל הם שולחים את הכל לאיזה מומחית בבית החולים האוניברסיטאי בסטנפורד שתעיף מבט ותגיד מה דעתה.
עוברים עוד יום יומיים והמומחית מסטנפורד (והיא באמת מומחית – ראתה הכל בחיים) אומרת: ״שמעו, אני בגדול מסכימה עם החבר׳ה של הפאתולוגיה אבל… בואו נעלה את זה לעוד ועדה שתעיף מבט״
ואני שם יושב לי בתל אביב ו… נ-ג-נ-ב !!!!! אבל ממש.
עכשיו אני צריך לחכות עוד כמה ימים… ודי, אין לי כוח ואני בטוח שלכל מי שסביבי אין כוח כבר אלי.
אחרי שבועיים באמת מסריחים מגיעה התשובה. זהו – "החלטנו סופית" אומרים הרופאים. כולנו פה אחד מה יש לך. יש לך :
Nodular Lymphocyte-Predominant Hodgkins Lymphoma
לפני שאתם מריצים את זה בגוגל כדי לבדוק סיכויי השרדות כי תכלס זה הכי מעניין אתכם – אל תעבדו על אף אחד – אני אחסוך לכם.
לא מתים מזה והסיכויים להחלים מזה לגמרי הם מצויינים – תכלס זה הלימפומה הכי סבבה מבין הלימפומות. אמיר פרישר היה מת לכזה. וזה גם מה זה נדיר, אולי 800 מקרים בשנה בארה״ב .
כל כך נדיר שהחברה בסטנפורד הוסיפו שם בדיאגנוזה משפט משעשע :
Thank you for sending this interesting case for consultation. We entirely agree with the contributing pathologist's diagnosis.
אז תודה ששיתפתם . חייב להיות מיוחד – כזה אני. הפעם זה שיחק לטובתי.
ירדה לי ואחד אבן מהלב. אחת כזאת שמחצה אותו חזק חזק במשך שבועיים.
היום הגדול הגיע. טסים לישראל . ציפייה של כמה חודשים נארזת לתוך שלוש מזוודות וכמה טרולי ואנחנו יוצאים למסע לעבר הארץ הקדושה . הילדות מתרגשות מאד והבית כמרקחה בהכנות וניקיונות ואריזות וקניית מתנות ושוב אריזות ועוד ניקיונות.
אני לא שם. אני משייט בגובה 30,000 רגל מעל כל הסיפור הזה . יש לי מן מחשבה שמתגנבת לראש כל חמש דקות על מה יהיה ומה התוצאות ואיך אני פאקינג מחכה עכשיו 10 ימים לתשובות.
הכאב של הביופסיה עבר , זה לגמרי בתוך המוח.
אני דואג , אני לא מרוכז אני לא יעיל ואני מעצבן .
אני משתף את אהובתי ואומר לה שאני הולך להיות קרצייה בזמן הקרוב – היא מבינה אבל בטוח לא מאושרת מהסיפור. לטפל בשלושה ילדים ( פלוס אחד) זה לא פשוט. במיוחד עם אחד בן 9 חודשים שלא מוכן לרדת לה מהידיים.
המסע לארץ ישראל יקח יומיים – כדי להוזיל עלויות (חצי מחיר) קנינו כרטיס שעובר בלוס אנגלס אז הזמנו לילה במלון ליד השדה ואנחנו נבלה שם יום אחד – הילדות ישחו בבריכה ואני מתכנן לעבוד עד אחר הצהריים ואז לסוע לשדה התעופה לטיסה קצרה לסן פרנסיסקו ולישראל בטיסה הכאילו ישירה .
הלוז התובעני עוזר להעביר את הזמן , אבל ברגע שיש לי כמה דקות לנוח או להירגע המחשבות של מה אם עולות . נראה לי שאני יודע מה יש לי- רק לא סגור עד כמה זה חמור.
דר׳ גוגל שאני נעזר בו כעת לעיתים קרובות עוזר מאד להלחיץ ולהטריף. קראתי כבר על כל האופציות שחלקן ממש לא נוראיות וחלקן מבטיחות יסורים רבים ( וברור לי כמו לכל בר דעת על כדור הארץ שאסור לעשות את זה – להתרחק מגוגל זה מאסט)
התוצאות של בדיקות דם שעשיתי מגיעות בטפטוף איטי . מסתבר שקודם צריך לשלול את האופציות היותר קונבנציונליות. אבל לא פחות מלחיצות. די משעשע היה לעבור על זה עם הרופאה טרם הבדיקות.
אז
איידס – שלילי ( לך תסביר אם כן)
כלמידה – שיט יש דבר כזה ? חשבתי שזה משהו שנכחד והיה קיים רק בימי הביניים – שלילי
קדחת העמק – יש כזה דבר ומסתבר שזה חיידק באוויר שנהיה מאד נפוץ לאחרונה בקליפורניה – שלילי ( חבל זה היה נראה לי הכי סבבה מכולם)
זיבה – ברוך השם שלילי
תכלס מה נסגר איתם? הרוב מחלות מין ואני גבר נאמן ואוהב ( חולה עלייך אהובתי – את אחת ויחידה ) ואין מצב הקיצר . חצופה הרופאה הזאת – כנראה לא נשמעתי אמין כששאלה אותי על חיי המין שלי בשיחה הקצרה שלנו. אנחנו עוד נפתח את זה בעתיד אני מבטיח לעצמי.
חזרה למסע שלנו , הטיסות לא הולכות חלק. הצ׳ק אין בלוס אנגלס היה סיוט, הייתה להם בעיה להדפיס לנו את הכרטיס של התינוק ותכלס הבחורה שעזר לנו הייתה ממש לא נחמדה . וגם אני. .
אהובתי קצת בשוק, אני כל כך חסר סבלנות שהיא שולחת אותי הצידה לעמוד בפינה בזמן שהיא מנסה לסדר את העניינים ( ומצליחה) .
מגיעים לגייט ברגע האחרון ומגלים שהדיילת האבלה של יונייטד לא ממש עשתה עבודה טובה הכרטיסים שלנו לא ממש עוברים בסריקה .
אנחנו שוב מחכים שיסדרו לנו את זה ורואים את כל הנוסעים עולים למטוס לאט לאט.
עלינו למטוס באיחור כמובן ואיך לא . אין מקום לטרולי עם הדברים של התינוק . הם מאד נחמדים ומציעים לי לשלוח את הטרולי … לתל אביב.
הפיוז הרופף שלי נשרף שוב .
אתם לא באמת חושבים שאני אפקיד את הטרולי עם החיתולים והשטויות של התינוק עד תל אביב ? יש לי טיסה של 15 שעות להעביר . חייב את זה.
עולה עם הטרולי למטוס בכל זאת . וכמובן שאין מקום . אני מתווכח עם הדיילת והיא מאיימת עלי שהיא מזמינה את הביטחון ( אמריקה פה , לא צחוקים).
פתאום משום מקום קמה לה בחורה חביבה מהביזנס ששמעה את כל השיחה וקלטה שזה פשוט לא הגיוני והציעה לוותר על המקום של המזוודה שלה , אין לי מילים להודות לה (אבל אני מוצא וממלמל משהו) ואני מעיף מבט זועם נוסף אחרון לדיילת המנוולת.
חוזר למקום שלי באחורי המטוס להירגע ומספר לאהובתי מה קרה עכשיו , וזוכה למבט – אתה פסיכי אבל מביא תוצאות שמספק אותי בשלב הזה.
הגענו לסן פרנסיסקו ואחרי שלוש שעות מרתקות עם ילדות חסרות סבלנות עולים למטוס לחלק האחרון של המסע . רק ש… הטייס מריח משהו מוזר בתא הטייס וכולנו נאלצים לרדת ולחכות עוד 3 שעות בגייט עד שממריאים לטיסה הקצרצרה לישראל.
רצף האירועים הנ״ל משכיח ממני את האבן הגדולה שמונחת לי על הלב אבל בשנייה שאני מתיישב על הכיסא אני רואה בזווית העין את הפלאקט המנוילן שמזמין את הנוסעים להתחבר לאינטרנט וליהנות מחיבור מפוקפק לאינטרנט במהלך הטיסה.
דילמה .
אני עמוק בלב מרגיש שהתוצאות של הביופסיה צריכות להגיע כל רגע ואני מת לדעת אותן.
מצד שני ביקשתי מהרופאה שלי לשלוח לי אימייל ואני אתמודד עם כל דבר ( כי אני בישראל והיא בטח לא תתפוס אותי בטלפון) . היא בתגובה הסכימה אבל אמרה שהיא גם תתקשר אם יש משהו שצריך להסביר.
שואל את עצמי – אני באמת רוצה לקבל כזה אימייל ללא היכולת להתקשר חזרה מעל האוקיינוס האטלנטי ?
חוץ מזה יונייטד הגנבים רוצים 40$ – זה הרבה כסף והם כבר עצבנו אותי מספיק היום – מוותר . לא תודה .
הטיסה עוברת ללא אירועים . אני צופה בעונה הראשונה של Crown , שבפרק הראשון מלך אנגליה (ג׳ורג׳ הרביעי) מגלה שיש לו סרטן סופני ומת כעבור שני פרקים. תענוג.
נוחתים בישראל . הבנות באקסטזה . אני מתחבר לרשת .
מרפרף במהירות על האימיילים מדלג בנונשלנטיות על כל המיילים של העבודה ונוחת על האימייל הכי מפחיד /מבעית /נוראי שאי פעם ביקר במיילבוקס שלי.
ד״ר איקוסי בכבודה ובעצמה שולחת אימייל פרטי ובו היא כותבת . הגיעו התשובות מהפתולוגיה בבקשה תתקשר אלי לסלולארי הפרטי שלי.
אני לא נושם ומרגיש כאילו הרגע חטפתי בעיטה בבטן ובגרון במקביל . המטוס מסביבי על שלל גבריו, נשים וטף עובר לשקט מוחלט . זה לא יכול להיות טוב. ידעתי .
אני מעדכן את אהובתי במבט חיוור ואומר לה שאני מתקשר – היא שואלת ״עכשיו?״ אני עונה במהירות ״אני לא יכול לחכות״ (פלוס מבט מבוהל נוסף שמבהיר שזה לא משא ומתן).
מתקשר ישירות לסלולארי של הרופאה ומתפלל שהיא תענה.
היא עונה מיד – שיט.
את השיחה הזאת אני ממש לא זוכר מלבד כמה מילים רנדומליות כדלהלן:
אתה בטח מאד לחוץ , אני מבינה.
יש לך לימפומה (חזרה על זה פעמיים).
עוד בדיקות כי לא בטוחים מה זה ( יש 60 סוגים ).
לא נורא כמו שזה נשמע.
כמה מילים באנגלית עם שם של סרטן שלא קלטתי (חוץ מהמילה הודג׳קינס – מכיר…)
הסיכוי החלמה מעולים – אל תבהל ( ממש עוזרת)
אני אקשר אותך עם אונקולוג להמשך טיפול. (סליח???????)
אם חשבתי לפני השיחה שאני מרגיש שבעטו לי בבטן ובגרון אז עכשיו אני מבין שזה היה ליטוף.
אני מודה לדר איקוסי ואומר לה שאני אתקשר שוב אחרי שאני יעכל את הנושא קצת. ומנתק.
מסתובב לאהובתי במבט מבוהל ( בעוד ששלושה ילדים נתלים עליה) ואומר בלחש : ״ זה זה ״
אני זוכר שקיבלתי חיבוק גדול והסאונד של המטוס חזר .
ממשיכים לעשות את מה שנראה באותו רגע בילתי אפשרי בעליל – מארגנים את כל הבלגן ויוצאים החוצה מבטן המטוס.
דרכונים מזוודות – הכל על אוטומט – לא זוכר כלום, נשבע.
יוצאים במסלול הירוק דרך המכס , ושם מחכים הסבים והסבתות. המולה חיבוקים ונשיקות ואני עומד עם דמעות בעיניים כאילו צופה מהצד ומקווה שאף אחד לא רואה. קשה לתאר במילים את ההרגשה.
למחרת אחות של אהובתי שואלת איך אין אף תמונה מהפגישה המרגשת בשדה התעופה, הרי הם רגילים לקבל שלל סרטים ותמונות ממני בווטצאפ המשפחתי וזה תמיד התפקיד שלי ( אפשר להבין שהביקורת עלי…)
לך תסביר שלא הייתי שם. בכלל.
זהו נחתי . נחיתת אונס אומנם אבל סוף סוף נחתי .
יש לי סרטן מסוג לימפומה, השמיים קודרים אפילו שחם והביל .
לא משחק מי יודע מה סקסי. אבל נופל בול על הבדיקה שלי . ב10:30 בבוקר אני מתייצב עם בטרייה מלאה ( ואחת אקסטרה) לראות את המשחק בשלב הבתים של גביע העולם ועל הדרך לעשות ביופסיה .
אני נרשם , מובל אחר כבוד לחדר ההמתנה לניתוח מקבל חלוק עם חור מאחורה. מתפשט ושוכב לי בנחת לצפות בפתיחת המשחק .
דקה 5׳ – גול – 1:0 סרביה . הולך להיות משחק מעניין. יש . חשבתי שאני הולך למות משעמום.
האחות חמודה לוקחת לחץ דם ודופק וחום ומביאה שמיכה כי קר שם לאללה ואני בשיא הנינוחות שוכב לי וצופה במשחק במקביל. מזל שיש קליטה טובה .
דקה 30׳ – הרופא מגיע – דוקטור בארט . בזריזות מחשידה מסביר את התהליך. אני חצי מתעניין וחצי רוצה לחזור למשחק. הוא מזכיר בדרך אגב שיש מחט חדשה שהוא רוצה לנסות אבל היא עוד בבדיקות (הכל מאושר לטענתו) ואני שגם ככה מעונין כרגע בכדורגל ולא רוצה להתחיל ברגל שמאל אם הבחור שהולך לדקור לי את המפשעה מאשר בהנהון. טוב.
אני חותם על משהו – בטח ויתור לתבוע אותם אם המחט נשברת באמצע הניתוח וחוזר למשחק .
דקה 45׳ –
מחצית . שוב באופן מחשיד מגלגלים את מיטתי לחדר הניתוח , עכשיו אני בטוח שהרופא רואה את המשחק והחליט לנצל את ההפסקה לצורך העניין . קצת מלחיץ כי זה אומר שהוא חייב להזדרז לקראת המחצית השנייה.
אני עם האייפון מצלם סרטים ובודק זוויות כאילו אני בדיסנילנד.
הרופא מגיע מסביר שוב , אני מחליט לשים הכל על השולחן ומתלונן על כך שהוא הגיע במחצית ואין לי מה לראות עכשיו . ודרך אגב שואל אותו אם הוא משוויץ או סרביה , כי אם הוא לחוץ אז שיחזור אחר כך .
הוא מחייך ואומר שלא – נראה לי שהוא משקר לי .
הרופא עושה שוב אולטרסאונד – אני מסתכל על המוניטור ושואל שאלות. יש שם איזה שלוש בלוטות לימפה נפוחות שזה לא אומר לי הרבה . אבל הוא גם מראה לי שהתוכן של הגדולה מבניהם נראית חשוד כי הוא מאד שחור באולטרסאונד ( ממש נראה יוצא דופן, גם למומחה כמוני) . הוא מראה לי להשוואה איך נראית בלוטה נורמאלית . אני לא נלחץ אבל אם יש איזהו רגע שבו האסימון מתחיל להתנדנד לי אז הנה הוא הגיע . זה לא נראה אידאלי בלשון המעטה .
לפני שיוצאים לדרך אני מזהה אדם מפוחד ושקט להחריד בפינת החדר , אני מסיק שהוא משגיח על המחט הניסיונית אז אני שואל את הרופא ליתר ביטחון . הוא מאשר ואני מאחל לו בהצלחה ואומר לו שנעדכן אותו איך זה ונגיד את כל האמת.
דקה 50׳ –
דר בארט מרדים את האזור ומתחיל לדקור . לא כואב , אולי קצת אבל יש לך תחושה שאתה רוצה שיגמר.
אני תוך כדי מדבר אל האיש מכירות שעומד שם בפינה בשקט ושואל אותו על החברה שלו .
הוא מספר לי בקול רועד שהם יושבים ביוטה ואני בתגובה אומר לו שאני מאד מרוצה מהמחט ויש מצב שנזמין איזה 1000-1500 חתיכות בקרוב.
הרופא צוחק ודוקר אותי שוב .
דקה 52׳ – גול לשוויץ . תיקו . לא ראיתי . הייתי עסוק , אני אשלים את זה עוד כמה דקות.
דקה 65׳ – זהו . סיימנו אפשר להמשיך לראות כדורגל. הרופא אומר יפה תודה מאחל בהצלחה ונעלם עם חתיכות ממני בתוך קופסאות של פורמלין שאותן יעביר לפתולוג לדיאגנוזה.
אני ממשיך לצפות במשחק בעוד שהאחיות מגלגלות אותי חזרה . לא המשחק הכי טוב שראיתי מצד שני היה אחלה ביופסיה . לא כואב בכלל.
דקה 83׳ – מתלבש ומחכה לטפסים. אמרו לי לקחת את זמן. אני בהחלט לוקח.
דקה 90׳ – גוללללל לשוויץ . וגם האחות מגיעה ומשחררת אותי .
מסקנה אפשר לחזור מפיגור 1:0. צריך להאמין . אני מרגיש כרגע שהתוצאה 1:0 לא לטובתי . אבל אני שוויץ אני חוזר בגדול.
נוסע הביתה להתבכיין שכואב לי ולישון צהריים. בכל זאת שיחקתי כדורגל.
אני כותב עכשיו רק למקרה שטעיתי. אני כותב גם כי אני יודע שעוד שבועיים כל זה יראה כמו איזה חלום רע שכרגע התעוררתי ממנו ואז יהיה ממש חשוב להיזכר בכמה מהתובנות שהגעתי אליהן.
אני בטוח במאת האחוזים שככה לא מרגיש אדם חולה. אני לא חולה. מרגיש מצוין, משחק כדורגל פעם בשבוע – בערך , יוצא לטיולים וקמפינגים, משחק פעם בשבוע פוקר, ישן טוב ( עד כמה שאפשר עם 3 ילדים קטנים ) לא סובל משום מיחושים יוצאי דופן. טפו טפו הכל תקין.
חוץ מ…
אז לפני שבועיים , נשבע לא זוכר באיזו סיטואציה הרגשתי שיש לי בליטה יוצאת דופן במפשעה. שיט חשבתי, יש לי בטח קילה/ בקע או משהו כזה .גם שיחקתי כדורגל יום לפני אז אולי חטפתי איזה מכה או עשיתי תנועה לא נכונה . הקיצר, קצת מטריד אבל זה לא כואב בכלל אז נראה מחר מה יהיה.
מחר הגיע . זה עוד שם. מר היפוכונדר הולך לרופאה . את הרופאה דינה לא ראיתי מזמן . אולי שנה. היא ממששת, מרגישה ואומרת לך הביתה תחזור עוד שבועיים. בטח זיהום. יעבור.
עבר שבוע וחצי . זה עוד שם – אולי גדל קצת אולי לא, אני לא בטוח. אבל אני נזכר ברוב טיפשותי שאנחנו טסים לארץ עוד מעט לחודש. ולא נראה לי אחראי לא לבדוק מה זה או לפחות לידע את דר׳ דינה. אז שלחתי לה מייל . והיא אמרה בוא לבקר שוב. ואני כמובן חושב על איך הלכו לי עוד 25$ של קו פיימנט (פרסי אמיתי ) ובטח היא שוב תעיף אותי הביתה עם איזה אנטיביוטיקה הפעם.
דר׳ דינה אכזבה. לא משהו אישי . היא הייתה נראית מודאגת. ואין מחזה מבעית מרופאה שבודקת אותך ונראית מודאגת. היא אומרת לי שהיא רוצה לחזור על בדיקות הדם שעשיתי פעם קודמת ויצאו לגמרי סבבה ואולטרסאונד. טוב נו . נעשה כל מה שצריך רק שנטוס לארץ בשקט.
למחרת אני בא אחר כבוד לאולטרסאונד. זחוח ומחויך כמו אמא לעתיד שבאה לראות את מין הילוד. הטכנאית מבצעת את מטלתה במקצועיות מורחת ג׳ל חמים וסוקרת וסוקרת וסוקרת.
עד פה סבבה . אני לא לחוץ ולא רגוע . משהו כמו בוא נעיף את זה מהטודו ליסט שלי .
ואז התוצאות מגיעות . אופסי.
יום רביעי ( הטיסה ביום שני) הבדיקות דם תקינות הכל נראה סבבה אבל דר׳ דינה שולחת לי מייל -האולטרסאונד נראה חשוד ושצריך לבדוק את זה עם MRI וביופסיה (המילה חשוד ממש מלחיצה בקונוטציה הזאת, נשבע לכם – זה לא כמו קובי פרץ חשוד בהעלמת מס – זה חשוד לגמרי שונה)
פלוס היא מתקשרת ב 6 בערב. לאייפון שלי.
תבטל את הנסיעה , זה אולי חמור ( סליחה?) ואין לך שום סיכוי לעשות את כל הבדיקות עד יום שני פלוס עוד הפחדות. כמובן שכל ההפחדות עוברות מעלי ורק המחשבה שהטיסה לארץ לא תתבצע כמתוכנן מלחיצה לי את הצורה .
אני במשימת חיי עכשיו להספיק הכל עד הטיסה .מתאם MRI על הבוקר והולך לפגישה עם דוקטור איקוסי . היא מנתחת ומבינה בבלוטות כנראה ומוכנה לקבל אותי צ׳יק צ’אק .
השיחה שלנו נפתחת בהרצאה שלי שאני נוסע לארץ עם כל המשפחה ביום שני ודר׳ דינה אמרה לי לבטל ואם היא יכולה לעזור לי . זה הבעיה הקלינית הכי חמורה כרגע . את חייבת להבין.
אה וגם יש לי כבר שבועיים בליטה במפשעה שלא עוברת אבל ביננו זה בטח זיהום מאחד הקמפינגים האחרונים ( עשינו איזה חמש הקיץ)
דר׳ איקוסי היא נשמה טובה . צוחקת ואומרת – מה פתאום לבטל טיסה – אתה נורמאלי? סע תהנה נעשה לך ביופסיה מהר וגם ככה זה 5-10 ימים לתשובות וגם ככה הסיכוי שזה סרטן או משהו דוחה כזה הוא נמוך אז צא מהסרט שלך.
בדקה , מיששה לי את כל הגוף ליטפה בכל מיני מקומות ושיחקה קצת בביצים שלי – אמרה "לא צחקת לגבי הנפיחות יש לך משהו שם"( עכשיו להילחץ?). ואמרה לי לבטל את ה MRI ושהביופסיה תכלס תגיד לנו כל מה שאנחנו צריכים.
שלחה אותי לשלום עם הזמנה לביופסיה מחר בבוקר בבית החולים אל קמינו שבמאונטיין ויו. איזה כיף לי.