כמו בכל סיפור בלשי טוב הדמות הקרימינאלית לא נחשפת בפרקים הראשונים. מסתבר שככה זה עם לימפומה. ועוד יותר מסתבר שאף רופא לא ימליץ לי על טיפול ואפילו לא על המשך בדיקות לפני שיוברר מעל כל ספק איזה סוג קרימינאלי הסרטן שלי (שמעתי שאנשים נותנים לו שם לפעמים – אולי בהמשך, נשמע לי די מפגר לקרוא לו סרטי או משהו).
אז במה מדובר? האם מדובר בראש משפחת פשע או איזה דג רקק. משבית שמחות או כזה שרק בא לגבות דמי חסות וללכת?
השבועיים האלו שבהם אני מחכה לתשובה הזאת הם ללא ספק השבועיים הקשים בחיי (בפער רב אחרי השבועיים של השמירות מתקנים בפלמחים בסדיר).
אז מיד אחרי שהתאפסתי על עצמי והגעתי הביתה מהשדה תעופה אני משחזר כמובן בראש את השיחה ההזויה עם הרופאה שלי ( היא דרך אגב קפריסאית במקור וממש חמודה – לא קשור לכלום, אבל זה בטח יגרום לכם להתחבר לאישיות הכובשת שלה) ונזכר שהיא טענה שמדובר בסוג מסוים של לימפומה שהטיפול בו הוא פשוט והסטטיסטיקה לטובתי.
הבעיה: לא זוכר מה שהיא אמרה, הייתי במטוס מוקף ב 400 איש וגם זה הרבה מילים באנגלית שאין מצב שאני אזכור. אני רק זוכר שהיא אמרה הודג׳קינס כאמור שזה הסבבה של הלימפומות, כשזה לא הודג׳קינס זה קצת בעיה.
הפתרון: יש את הסלולרי של דוקטור איקוסי עכשיו – ואני אשתמש בו מעכשיו כדי לסמס לה מתי שבא לי. טעות שלך נשמה. לא היית חייבת.
אז אני מסמס לה תוך כדי התנצלות וללא כל נסיון להסתיר את ההיסטריה:
אז היא שולחת לי את השם (תכף נדבר על מה זה) אבל אומרת שזה לא 100% כי היא לא קיבלה את הדוח הפתולוגי המלא וזה יקח עוד יום יומיים.
סליח? יום יומיים ? מה אני אמור לעשות יום יומיים ?
השהות שלנו בישראל עכשיו הופכת למן רעש רקע בהמתנה הנוראית הזאת לדיאגנוזה. ימים ללא שינה והתכתבויות הלוך חזור עם הרופאה ושיחות מידי פעם בשעות מפגרות ברחובות תל אביב כשאחרי כל שיחה אני מוצא את עצמי משוטט ב 2 או 3 בלילה באיזור רוטשילד כמו איזה סהרורי כדי להוריד את אדרנלין. אחרי כל שיחה אני מרגיש כאילו רצתי מרתון. כל סמס שמתקבל מוריד לי את הלב לתחתונים.
מצאתי אפילו בר מקומי קטן (דודו בר) בנחלת בנימין שפתוח עד השעות הקטנות של הלילה שהגיש לי את השליש בירה שכמה פעמים הייתי ממש זקוק לו כדי לבלוע את הגלולה המרה. כוס בירה לבד על ספסל בתל אביב זה עצוב קצת אבל זה בדיוק מה שהייתי צריך.
לספר למישהו חוץ מאהובתי? לא מרגיש עדיין שאני מוכן לזה. אני יודע שזה יקרה בקרוב כי בראש שלי אני עוד כמה ימים טס מפה להמשך בדיקות (משום מה אני חי במין סרט שזה באמת יום יומיים), אני גם יודע שאני לא בדיוק מהאנשים ששומרים כזה דבר לעצמם – לראיה הבלוג שאתם קוראים עכשיו אבל עוד לא. צריך לחשוב על אסטרטגיה איך מנגישים את זה לציבור (והציבור כרגע זה ההורים והמשפחה – הם הראשונים הרי שזכאים לקבל עדכון).
עברו להם יומיים בעצלתיים ואני שוב ממשיך בהצקות שלי לרופאה – היא מצידה ממשיכה להפגין סימפטיה מעצבנת וחוסר יעילות משווע בלקדם את העיניין (לא באשמתה כמובן).
אז רק הסבר קטן למי שלא מבין איך זה עובד (כולל אותי עד לא מזמן), מסתבר שהחתיכות לימפה שקצרו ממני בביופסיה עוברות עכשיו לתוך סליידים ואז איזה מומחה מסתכל תחת המיקרוסקופ ורואה את סידור התאים ואז באה לו ההארה שזה הלימפומה שיש לי. ממש ככה.
חוץ מזה הם עושים עוד בדיקות שבהם הם צובעים תאים ומנסים לאתר את החברה הבעייתים וזה כבר יותר מורכב אבל משלים את התמונה. כמסיימים את זה יש דיאגנוזה.
אז באחת משיחות הלילה שלי עם הרופאה התברר לי שמשהו לא מסתדר להם שם בין מה שהם רואים לבדיקת התאים המדוברת. יש להם כיוון אבל הם שולחים את הכל לאיזה מומחית בבית החולים האוניברסיטאי בסטנפורד שתעיף מבט ותגיד מה דעתה.
עוברים עוד יום יומיים והמומחית מסטנפורד (והיא באמת מומחית – ראתה הכל בחיים) אומרת: ״שמעו, אני בגדול מסכימה עם החבר׳ה של הפאתולוגיה אבל… בואו נעלה את זה לעוד ועדה שתעיף מבט״
ואני שם יושב לי בתל אביב ו… נ-ג-נ-ב !!!!! אבל ממש.
עכשיו אני צריך לחכות עוד כמה ימים… ודי, אין לי כוח ואני בטוח שלכל מי שסביבי אין כוח כבר אלי.
אחרי שבועיים באמת מסריחים מגיעה התשובה. זהו – "החלטנו סופית" אומרים הרופאים. כולנו פה אחד מה יש לך. יש לך :
Nodular Lymphocyte-Predominant Hodgkins Lymphoma
לפני שאתם מריצים את זה בגוגל כדי לבדוק סיכויי השרדות כי תכלס זה הכי מעניין אתכם – אל תעבדו על אף אחד – אני אחסוך לכם.
לא מתים מזה והסיכויים להחלים מזה לגמרי הם מצויינים – תכלס זה הלימפומה הכי סבבה מבין הלימפומות. אמיר פרישר היה מת לכזה. וזה גם מה זה נדיר, אולי 800 מקרים בשנה בארה״ב .
כל כך נדיר שהחברה בסטנפורד הוסיפו שם בדיאגנוזה משפט משעשע :
Thank you for sending this interesting case for consultation. We entirely agree with the contributing pathologist's diagnosis.
אז תודה ששיתפתם . חייב להיות מיוחד – כזה אני. הפעם זה שיחק לטובתי.
ירדה לי ואחד אבן מהלב. אחת כזאת שמחצה אותו חזק חזק במשך שבועיים.