לספר למישהו שיש לך סרטן – מסתבר שזה דורש קצת מיומנות. זה היה נראה לי פשוט בהתחלה אבל במבט לאחור הייתי ממש גרוע בזה.
ההבנה שהגיע הזמן לספר למשפחה וחברים קרובים הגיע כשעוד הייתי בטוח שאני הולך לקצר את השהות שלי בישראל עוד לפני שנודע לי שאני חי בסרט ועד שאני אקבל את הדיאגנוזה הסופית יעברו קצת יותר משבועיים ותכלס אין שום סיבה לחזור לעשות את שאר הבדיקות לפני.
אז כשהחלטתי שאני לא שומר את זה רק לעצמי ולאהובתי ניגשתי לדבר האמתי לספר למשפחה ולחלק מהחברים.
אז אם אתם שואלים כמה הייתי גרוע בזה? ממש גרוע .
עד כדי כך שחלק מהקהל שלי פספס לחלוטין את הפואנטה. במסגרת הניסיונות שלי ליפות את המציאות ולתת גוון סופר אופטימי למצב הביש אליו נקלעתי נמנעתי להשתמש במילים שמתארות באופן ישיר את מהות הבעיה . מילים כמו לימפומה וסרטן היו נשארות אצלי במוח ובמקומם יצאו לי דברים עקומים לחלוטין כמו . יש לי נפיחות ברגל, משהו שצריך לטפל בו וכו׳
ל״מזלי״ האינטנסיביות של הביקור שלנו בישראל גרמה לי לפגוש עוד ועוד בני משפחה וחברים ולהתאמן עליהם. ניסיתי כל מידי דברים עד שמצאתי את הנוסחה שעובדת ואותה לקחתי הלאה ואף שיפרתי אותה כל פעם קצת.
בשלב מאד מוקדם הרגשתי לגמרי כאילו אני מחלק הזמנות לחתונה. המנהג הישראלי משהו לחלק הזמנות ביד לאורחים תפס גם פה. הרגשתי בהרבה מקרים שאני צריך למסור את חדשות המרגשות פייס טו פייס. נשמע עקום אבל זה מה שקרה .
אחרי שהשתפשפתי ולמדתי על בשרי שאם לא קוראים לילד בשמו מפספסים את כל המטרה וקצת השתעממתי מפורמט המעולה שרקחתי הרשיתי לעצמי לצאת קצת מגבולות התסריט. אני יודע שזה גועלי לפעמים אבל מותר לי כי יש לי סרטן.
דוגמאות לחוסר רגישות של הפציינט:
- להודיע לחבר טוב שיש לך סרטן ביומולדת שלו כשהוא אוכל אבטיח בים ועף על החיים.
- לענות למישהו שמחמיא לך שרזית – ככה זה שיש לך סרטן .
- להודיע לקבוצה מצומצמת של חברים טובים בטקסט בווטצאפ שיש לך סרטן.
בטוח שיש עוד ששכחתי אבל אני בטוח שקלטתם את הפואנטה. אני סתם דפוק.
מי שקורא את זה ומזהה את הסיטואציה – אלף סליחות, למרות שהייתי עושה את זה שוב כי זה שובר קצת את שיגרה. וגם קצת כיף לראות את הפרצוף שלכם מתעוות. חחחח….
למי שממש מעצבן אותי ומודה זה לא קרה עדיין אני מחזיק באמתחתי בנק של מילים שיכולות להפיל אדם ממוצע מהכיסא. מסתבר שלאנשים יש פחד מהמילים האלו ואני רואה את זה מיד בפנים שלהם כשאני משתמש בהם מידי פעם. אם אתם רוצים לנסות על עצמכם תשבו מול מראה ותקראו את המילים הבאות לעצמכם בקול ותראו בעצמכם:
- סרטן
- לימפומה
- הודג׳קינס
- לוקמיה
- ביופסיה
- אונקולוג
- הקרנות
- כימותרפיה
- פרוגנוזה
וכו וכו וכו׳
אני משתדל לא לשלב בשיחה יותר משתיים שלוש מילים מהבנק שלי כדי לא לגרום לטראומה קשה בצד השני. מצד שני על תתעסקו איתי.
אז אחרי שסיימתי להציג לכם את החלק האומנותי אולי לטובת הסיפור ושמירה על רצף נעדכן במה קרה או קורה בשבוע האחרון בקצרה.
טסנו חזרה לארצות הברית נפרדנו מכולם ואני מוכרח להודות שכמה שהתגעגעתי לישראל אני הפעם יותר ממאושר לטוס חזרה. הודיעו לי שאני לא חייב למהר וזה בסדר לא לעלות על המטוס מיד כי הלימפומה שלי גדלה לאט לאט ולא יקרה כלום אם אחכה שבוע שבועיים. אז החלטתי לשים הכל בהמתנה ולהנות מהחופש ופשוט להתעלם מהמצב החדש.
הפתעה – זה לא עובד. זה לא שלא נהנתי. פשוט כל הדבר הזה כל כך עמוק בתוך הראש שאי אפשר לשים את זה ב HOLD.
קבעתי את הבדיקות שלי מיד עם הנחיתה – כאילו יום אחרי, לא צריך להיות היסטרים.
הבדיקה הראשונה והקלה מבין השניים היא PET CT, והיא מאד חשובה כדי לקבוע איזה שלב אני עם החרא הזה. בטח שמעתם על STAGES של סרטן (1,2,3,4) והבדיקה הזאת תשפוך אור על המצב וכמה שהיא בדיקה קלה ה 24 שעות שאני מחכה לתשובה הם לא אנושיים. מזל שזה רק 24 שעות.
אז איך זה הולך?
מזריקים לי חומר רדיואקטיבי לוריד ואחר כך שוט של סוכר (גם לוריד) מחכים שעה בחושך שהאטומים הזוהרים יגיעו לכל קצוות תבל ומצלמים אותי במכונה ענקית. מסתבר שסרטן זאת חיה שאוהבת מאד סוכר רדיואקטיבי. אז אם יש משהו איפשהו זה ינצנץ בצילום. ככה פשוט. כל מה שאני מבקש זה שהניצנוץ יהיה רק במקום שבו אני מצפה לו ולא בעוד מקומות.
שכבתי לי בשקט 30 דקות בעוד המכונה סורקת אותי ביסודיות, משעמם לאללה ואי אפשר אפילו לגרד באף.
אבל גם זה עבר ושיחררו אותי לדרכי שמח וטוב לב להעביר את ה 24 שעות הקרובות במחשבות מה יהיו התוצאות. כמה פעמים שעברתי את שלב ההמתנה הזה עדיין אני באותו הלופ. נא בין אופטימיות חסרת אחריות לדיכאון חרדתי כמו רכבת הרים בדיסנילנד.
הגיע מחר סוף סוף. אני ואהובתי (ותינוק בן 10 חודשים) שהפעם לא ויתרה לי והתעקשה להגיע מתייצבים לפגישת הכרות עם האונקולוג + בדיקה נוספת + לשמוע מה התוצאות של הבדיקה של אתמול.
מגיעים לקליניקה שלו במאונטיין ויו בבית חולים מפואר ומחכים שם בקבלה איזה 40 דקות משמימות. כשהוא סוף סוף מקבל אותנו אני נחרד לגלות כמה אני זקן כי האונקולוג המלומד נראה כמו ילד בן 14 שסיים יסודי לא מכבר. אני משלים עם העובדה הזאת מהר כי נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.
יש לי עוד בעיה עם הרופא הזה. אני לא יודע לבטא את שמו DR NGUYEN , שאלתי בקבלה חמש פעמים וזה עדין לא נקלט. לא משמיעים את ה N ועוד משהו שלא הבנתי. לא משנה. נקרא לו דוקטור.
הדוקטור ניגש ישר לתוצאות של ה CT ומעלה את התמונות על המסך. התוצאות כמו שציפינו. רואים את הפושע בבירור שם במקום שהוא אמור להיות ובשום מקום אחר. נשימה אחת גדולה לרווחה. אנחנו בכיוון להכריז על סרטן STAGE 1. רק עוד בדיקה אחד וזהו.
עכשיו הוא מכריז נעשה לך ביופסיה של מח עצם – כדי לודא שהסרטן החביב שלך לא חדר לך לעצמות. גם זה יקח שבוע עד שיגיעו התוצאות אז תזדיין בסבלנות.
אני מפציץ אותו בשאלות וגם אהובתי והוא עונה בסבלנות. אני מאד מתעניין אם העובדה שהוא הולך לקדוח לי מחט ארוכה לתוך עצם האגן ולשאוב את הבפנוכו תמנע ממני לשחק כדורגל עוד יומיים והוא טוען שלא. נשמע לא הגיוני אבל זאת משימת חיי כרגע – להגיע לכדורגל).
לאחר סבב השאלות נפרדים מאהובתי שיוצאת לטיול בחוץ והדוקטור והאחות מכינים את המחט האימתנית לדקור לי את התחת.
חמש עשרה דקות של כיף, לא כואב במיוחד אבל לא תענוג גדול. במיוחד הרעש של המקדח והתודעה שמאותתת לך שהקדיחה שאתה שומע היא לתוך האגן שלך. אאוץ׳
הדוקטור מסיים לחלל אותי מוציא את המחט ומסתכל על הדגימה וחוכך בדעתו אם זה מספיק. אני מתפלל שכן.
מספיק – תודה לאל. עכשיו תנוח רבע שעה וטוס מפה תחזור עוד שבוע. אל תתרחץ יום אחד ושב על התחת. אחר כך מצידי תעשה מה שבא לך.
אני מקבל חזרה את אהובתי לחדר ומודה לה שבאה איתי ושלא תקשיב לי יותר כשאני אומר לה שלא צריך שתבוא איתי כי זה ממש כיף לראות אותה אחרי כזאת חוויה. אני מדדה החוצה מהמרפאה. מרגיש שרצתי לפחות מרתון.
יומיים עוברים .
#FUCKCANCER
